עבודה והיווכחות (10)
אין תקדים לכך שהאנושות התקדמה כל כך. עבודתו של אלוהים והיווכחותו של האדם מתקדמות כאיש אחד, ולפיכך, גם עבודתו של אלוהים נמצאת במעמד רם שלא היה דומה לו. היווכחותו של האדם עד כה היא פלא שהאדם מעולם לא העלה בדעתו. עבודתו של אלוהים הגיעה לשיאה, וכתוצאה מכך, "היווכחותו" של האדם[א] גם היא הגיעה לנקודה הגבוהה ביותר שלה. אלוהים הנמיך את עצמו ככל האפשר, והוא מעולם לא מחה בפני האנושות או בפני כל הדברים שבתבל. לעומת זאת, האדם ניצב על ראשו של אלוהים ומדכא אותו בדרך לפסגה. הכל הגיע לשיאו – הגיע הרגע שבו יופיע הצדק. מדוע להניח לקדרות לכסות את הארץ ולהניח לחושך להסוות את כל בני האדם? אלוהים משקיף מזה כמה אלפי שנים – אפילו מזה רבבות שנים – וסובלנותו הגיעה זה מכבר לקצה גבול היכולת. הוא השקיף בכל מהלך של האנושות. הוא בחן את השאלה עד מתי תשתולל רשעותו של האדם, אך האדם שחושיו קהו לא מרגיש דבר. ומי אי-פעם הביט במעשיו של אלוהים? מי אי-פעם הרים את מבטו והסתכל למרחקים? מי אי-פעם הקשיב בזהירות? מי היה אי-פעם בידו של האל הכול יכול? כל בני האדם לוקים בפחדים דמיוניים.[ב] מה הטעם בערימת חציר וקש? הדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא לענות את התגלמותו החיה של אלוהים עד מוות. על אף שהם רק ערימות של חציר וקש, בכל זאת יש דבר אחד שהם עושים "יותר טוב מכולם": לענות את אלוהים למוות בעודו בחיים ואז לבכות שזה "משמח את לבם של בני האדם". איזה אוסף של חיילים חסילונים ואלופים סרטנים! באופן מפתיע, בתוך הזרם הבלתי פוסק של בני האדם, הם מתמקדים באלוהים, וצרים עליו במצור בלתי חדיר. כשקנאותם בוערת בחום הולך וגובר,[ג] הם הקיפו את אלוהים בהמוניהם כך שהוא לא יוכל לזוז כלל. בידיהם הם אוחזים כלי נשק שונים, והם מביטים באלוהים כאילו היה האויב. עיניהם מלאות כעס, והם משתוקקים ל"קרוע את אלוהים לגזרים". כמה מבלבל: מדוע האדם ואלוהים הפכו לאויבים כל כך מנוגדים? האם ייתכן שיש איבה בין אלוהים החביב כל כך לבין האדם? האם ייתכן שמעשיו של אלוהים לא מועילים לאדם כלל? האם הם מזיקים לאדם? האדם לוטש עיניים באלוהים במבט יציב, בפחד עמוק שאלוהים יפרוץ את המחסום של האדם, ישוב לרקיע השלישי וישליך את האדם שוב אל הצינוק. האדם חושש מאלוהים, הוא במתח רב והוא מתפתל על הקרקע במרחק כשבידיו הוא אוחז "מקלע" המכוון אל אלוהים שבקרב בני האדם. נדמה שאם אלוהים יניד עפעף, האדם ימחה את כל כולו – את כל גופו ואת כל בגדיו – ולא ישאיר לו זכר. היחסים בין אלוהים והאדם הרוסים לבלי תיקון. האדם לא מסוגל להעלות את אלוהים על דעתו. הוא עוצם את עיניו במכוון ועושה שטויות ללא כל נכונות לראות את קיומי ולסלוח ל"משפטי". לפיכך, כשהאדם לא מצפה לכך, אני מרחף לי מכאן, ולאחר מכן לא אשווה עוד בין המרומם והשפל באדם. האנושות היא ה"חיה" העלובה ביותר, ואני לא מעוניין להתייחס אליה עוד. זה מכבר השבתי את כל חסדי בחזרה למקום שבו אני שוכן בו בשלווה. מאחר שהאדם כל כך מרדן, מדוע שהוא ייהנה עוד מחסדי רב הערך? אני לא מוכן להעניק עוד מחסדי לשווא לכוחות שעוינים אותי. ארעיף את פירותיי היקרים על עובדי האדמה של כנען שקנאים ומקבלים את שובי בברכה באמת ובתמים. אני רק רוצה שהשמיים יתקיימו לעולמים, ומעבר לכך, אני רוצה שהאדם לעולם לא יזדקן, שהשמיים והאדם יהיו לעולם במנוחה, וש"האורנים והברושים" ירוקי העד האלה תמיד ילוו את אלוהים ותמיד ילוו את השמיים בכניסה לתקופה אידיאלית יחדיו.
